לפני 13 שנה, קיבלנו את צ׳אבי בים. מאותו רגע, הוא נהיה חלק מהחיים שלנו. לא חיית מחמד. משפחה. חבר אמיתי.
הוא היה איתנו עוד לפני שהילדים נולדו.
הוא ראה אותנו משתנים, בונים חיים, עוברים מקומות, מתבגרים.
כשהיינו שקטים, הוא רק נשכב ליד הדלת, כמו שומר נאמן. פשוט היה שם, שקט, נאמן, מביט בעיניים שמבינות הכול.
לא מזמן בנינו לו מלונה.
לא סתם מלונה, בית קטן משלו. השקענו, שיפצנו, ריפדנו, הגענו עד לפרטים הכי קטנים.
רצינו שיהיה לו נעים, בטוח, מוגן. כי מגיע לו.
לפני כמה שנים הוא עבר תאונה קשה. זה היה נראה אבוד.
אבל הוא שרד! ממש כמו שהיה כל חייו, לוחם קטן, חזק, שלא מוותר.
וגם הייתה הפעם ההיא שהוא נעלם. ימים של חיפושים, לב שבור, דמעות.
ובסוף מצאנו אותו. שלם. כאילו כלום לא קרה. כאילו אמר: “הייתי חייב לראות את העולם קצת, אבל חזרתי.”
צ׳אבי היה הכלב שתמיד הרגיש מתי אתה עצוב.
הכלב שישב לידך בשקט בלי דרמות, בלי תלונות.
הכלב שלימד את הילדים שלנו מה זו אהבה בלי תנאים.
רק בשבוע שעבר יצאנו לטיול ביחד עם הילדים ושיחקת כמו גור קטן, מלא שמחה ואנרגיה.
צ'אבי, אתה לא עזבת כי נמאס לך, עזבת כי הגוף שלך פשוט אמר “די”.
והלב שלנו עוד לא מוכן.
מצאנו אותך שוכב בשקט, ליד הדלת, בחצר.
המקום שבו אהבת לשכב, לשמור, לנשום.
בלי צליל. בלי דרמה. פשוט עצמת עיניים, איפה שתמיד שמרת עלינו.
צ׳אבי שלנו, תודה על כל יום, כל שנה, כל מבט. תודה על כל מה שהיית בשבילנו.
תודה שלימדת אותנו מה זו אהבה אמיתית, בלי מילים.
על כל השנים, הליקוקים, הריצות, השקט שלך, האהבה שלך.
אנחנו מתגעגעים אליך כבר עכשיו. ותמיד נאהב אותך.
נשארת בזיכרונות של הילדים, במשפחה שבנית איתנו.
נשארת אצלנו בלב.
בכל צעד בבית, בכל מבט לעבר החצר, בכל לילה שאנחנו שומעים שקט חזק מדי.
צ׳אבי, היית הרבה יותר מכלב.
היית אהבה פשוטה, כנה, נקייה.
חבר אמיתי.
תודה על חיים שלמים.
נוח בשלום, חבר יקר.
אנחנו לא נשכח אותך לעולם.
האתר הזה, shix, מוקדש גם לך. כי היית הרבה יותר מכלב. היית חלק מאיתנו.
"הלכת, אבל הרבה ממך נשאר."
